<h1>הלכות נדה לרבינו אברהם מטול</h1>
<h2>דף יב.</h2>
לאחר תקנת רבי זירא (ס"ו.), נשים שלנו הרי הן כזבות לכל דבריהן אפילו בימי נדותן. ועוד דאינן יודעות מתי פתח נדותן, הילכך הוויין ספק לכל דבריהן אפילו בימי (זיבות) [נדות] דאוריתא, כדאמר בפרק בתרא דנידה (ס"ז:) מכדי הני נשי דידן ספק זבות שוינהו רבנן וכו'. ולכך כשפוסקות צריכות לשמור ז' נקיים, ואפילו כחרדל ובפחות מיכן. וצריכה להיזהר שלא תימנה יום שפוסקת בו, ואע"ג דרמי בר חמא אסיק אנן נמי ניספריה בפרק בנות כותים (ל"ג.) משום מקצת היום ככולו, וקיימא לן מקצת היום ככולו לענין [כמה] דברים, (ו)לגבי ספירת ז' דזבה לא קיימא לן הכי, שהרי אין כח לרמי בר חמא לחלוק על הבריתא. ועוד דמסקינן בפרק בתרא דנידה (ס"ט.) דרב ככותאי אמרה לשמעתיה. ומאחר שהנשים שלנו נזקקות לספירת ז' נקיים כזבה, צריכות בדיקות בכל יום ויום, דאע"ג דהלכה כרבי אליעזר דאמר (ס"ח:) הרי הן בחזקת טהרה, מסברא לכתחלה היה מצריך בדיקה בכל יום, דהכי משמע לישנא (אשאר) [ושאר] הימים לא בדקו, משמע דיעבד. ורבים טועים בבדיקה זאת, ומקילים להרגיל נשותיהם שלא להכניס העד בפנים, וטעות הוא בידם, כי מאחר ששנינו בדיקה גבי זבה, היינו הכנסת העד בפנים, ובלא הכנסה אינה נקראת בדיקה אלא קינוח, כדאמר (י"ב.) ווסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה. וכדגרסינן בפ"ק (ה'.) מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחורין ולסדקין, אלמא דבדיקה כתיקנה הכי הויא. וסברא יש בדבר, מאחר ששנינו (מ"א:) כל הנשים מטמאות בפנים כבחוץ, צריכה ודאי להכניס העד בפנים הרבה. ותמיהני היאך יוצאות ידי חובתן לפי המתניתא (שם) דאמרה עד מקום שהשמש דש הוי בית החיצון. אך לא נתנה תורה למלאכי השרת, והמחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף יב:</h2>
ואשה שיש לה ווסת, כיון שקבעה אותו ג' פעמים צריכה לפרוש ממנו סמוך לווסתה עונה, פירוש ההיא עונה דחזיא ביה, כגון אי רגילה למיחזי בסוף ליליא אסורה כל הלילה לשמש, ואי רגילה למיחזי בתחלת יממא אינה צריכה לפרוש מבעלה אלא מתחילת היום, דהכי הויא מסקנא בפרק האשה (ס"ג:). ואם משנה יום וסתה ליום אחר, זה וזה אסורין, דהכי תנן לה התם היתה למודה לראות יום ט"ו ושינתה ליום כ' זה וזה אסורין, משמע אותו היום, לרבי יוסי כדאית ליה ולרבי יהודה כדאית ליה בפרק האשה. וכבר שאל ה"ר שמואל מוורדום מרבינו יצחק על נשותינו שאין להם ווסת, שהיה נראה לו שהיה להן לפרוש עונה כשיבא יום שראו בו באחרונה מק"ו, ומה אשה שיש לה ווסת, שיש לנו לומר אקראי בעלמא הוא ששינת את וסתה אמרינן זה וזה אסורים, שאין להן ווסת לכ"ש. ועוד מביא ראיה לדבריו דאשה שאין לה ווסת צריכה לפרוש, מדתנן בפרק כל היד (י"ד.) נמצא על שלו טמיאים וחייבין בקרבן, ומסיקינן בפ"ב דשבועות (י"ח.) מאי לאו סמוך לוסתה, ואכניסה, אלמא דאיסורא איכא והוי פושע במה שלא פירש הימנה סמוך לוסתה, וההיא באשה שאין לה ווסת מיירי, מדקתני בסיפא דההיא משנה ומטמאה מעת לעת, דאי באשה שיש לה ווסת ההיא דייה שעתה, כדקתני בפ"ק דנדה (ב'.) כל אשה שיש לה ווסת דייה שעתה, וכמה סתמי משניות שנויין במכילתין ובפרק בתרא אם יש לה ווסת דייה שעתה, וסבירא להו דאשה שיש לה ווסת דייה שעתה, א"כ ההיא דכל היד סבירא להו הכי, הרי לך דמדקתני מטמאה מעת לעת מיירי באשה שאין לה ווסת, ואפילו הכי חשבינן ליה פושע דהוה ליה לפרוש. והשיב לו רבינו מטוניך, דוקא באשה שיש לה ווסת אסורה לשמש עונה כששינתה יום אחר, דמאחר שהיה לה ווסת יש לנו לומר שעכשיו רוצה לקבוע ווסת אחר, אבל אשה שלא היה לה ווסת מעולם, אינה צריכה לפרוש כלום כשיגיע יום אחר כזה שראתה בו, ואדרבה יש לנו לומר שתדלג ביום אחר כאשר עשתה עד עתה. וההיא דנמצא על שלו דמחייבינן ליה אכניסה, מיירי באשה שאין לה ווסת עכשיו, ולהכי מטמאה מעת לעת, ומיהו היה צריך בעלה לפרוש הימנה סמוך לווסתה, מאחר שהיה לה ווסת, דאיכא למיחש ביום ראייתה זה רוצה עתה לקבוע ווסת אחר, הילכך חוששת ליום אחר כזה, אבל אשה שלא היה לה ווסת מעולם כמו הנשים שלנו שלא קבעתן ג' פעמים, אינה צריכה לפרוש סמוך לוסתה כלל. ואם ישאל השואל האיך נשותינו מותרות לשמש כלל מאחר שאין להן ווסת, אלא בשני עדים בכל שעה, דהא פסק רב יהודה אמר שמואל בספ"ק דנדה (י"ב:) הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנס על רב יהודה אמר שמואל, וסבירא ליה דאף בשאינה עסוקה בטהרות צריכה שני עדים, ולדבריך בשל תורה הלך אחר המחמיר. כל רבוותא לא סבירא להו כפר"ח, דא"כ קשיא דרב יהודה אמר שמואל אדרב יהודה אמר שמואל לעיל, אלא סבירא להו כרש"י דפירש דתרוייהו בעסוקה בטהרות אמרו, תרוייהו רב יהודה אמר שמואל ורב ירמיה בר אבא. ומיהו יש לתמוה על פרש"י דמוקי לה בעסוקה בטהרות, וכי בשביל כך היה מסיק בבריתא אוי לו לבעלה דאסורה לשמש ויוציא, אם מותרת לשמש בשאינה עסוקה בטהרות, ומסברא באותו ענין דמיירי רבי מאיר מיירי רבי חנינא בן אנטגנס. וי"ל שיש לפרש דכל מקום שהזכירו בדיקה יש להעמיד דוקא בעסוקה בטהרות, דלענין זה אלימי טהרות מלבעלה, מילתא דרבי חנינא בן אנטגנס לטהרות דוקא מיירי, אבל רבי מאיר שלא תלה הטעם בבדיקה מיירי בודאי לבעלה. ולפר"ח ליכא לאקשויי כולי האי מההיא דרב יהודה אמר שמואל דלעיל, די"ל דאליבא דמתניתין אסיק לעיל הכי, וליה לא סבירא ליה, ומיהו הכא פסיק אליבא דרבי חנינא בן אנטיגנס שפיר. ואע"ג דבפ"ק דכתובות (ט"ו:) מסקינן ולרב חנן בן רב רבא דאמר הוראת שעה היתה קשיא, הא דמתני הא לא מתני הא, והתם קא' [—קאמר] מעיקרא דברי רב, דרב חנן בר רבא חולק אעיקר דברי רב דאמר אבל לייחסן לא, וכפר"ח, וכן עיקר על פי ההלכה לשם, ולא כפירוש רש"י, מ"מ הכא עמא דבר כפר"ש, וכל רבותיי שוין בדבר.
<h2>דף טז.</h2>
ואשה שיש לה ווסת, לא ידענא מאי אידון בה לענין אם בדקה ומצאה עצמה טהורה, אי סמכינן אההיא בדיקה, דאי סבירא לן וסתות דאוריתא, אמרינן אפילו אם מצאה טהורה היא טמאה, דאורח בזמנו בא. ולפי עניות דעתי נראה דהלכה כמ"ד וסתות דרבנן, דאע"ג דסבירא ליה לשמואל דאוריתא, הילכתא כרב באיסורי דפליג עליה. ואע"ג דאסיק רבי זירא דכ"ע וסתות דאוריתא, לא קיימא לן הכי, אלא כרב נחמן בר יצחק דהוא בתראה, ואיהו אסיק בווסתות קמיפלגי. ומסברא להכי אסיק ליה לאורויי וסתות דרבנן כרב, שאם לא כן במה היה חולק על רבי זירא. מדאפיך רבינא אפלוגתא דתנאי דכ"ע וסתות דרבנן משמע דסבירא ליה הכי, ומסברא הילכתא כוותיה דהוא בתראה. גם ממחלוקת התנאים, שכן הלכה דרבי אליעזר ורבי יהושע. והא דאסיקנן רב אשי מתני אמר רב הונא (כ"ע) [וכו' קסבר] וסתות דאוריתא, לאו משום דסבירא ליה, אלא דפליג אדלעיל, והוה מתני מילתיה דרב הונא כלישנא (אחרים) [אחרינא]. וכולה סוגיא דשילהי האשה (ס"ג:) סבירא ליה וסתות דרבנן, מדמתירה רבי יהודה לאחר וסתה, ורבי יוסי נמי אין אוסרה אלא בשעת וסתה, דהכי סלקא שמעתא התם, ש"מ סבירא להו וסתות דרבנן, דאי סבירא להו דאוריתא היכי מישתריא לאחר הווסת, הא אפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה, אלמא בודאי רואה מחזקינן לה. ועוד מדקתני רבי אליעזר תיבדק ורבי יהושע אומר טמאה נדה, אלמא נדה ודאית הויא. ומיהו לפי פרשב"ם דהא דאמר בדקה ומצאה טהור טמא למ"ד וסתות דאוריתא, היינו היכא שבדקה אחר הווסת, נראה שרוצה לומר אבל אם בדקה בשעת הווסת סמכינן אבדיקתה, ולדבריו היינו יכולין לומר דרבי יוסי ורבי יהודה דסוף פרק האשה מצו סברי וסתות דאוריתא, והתם כגון שבדקה בשעת וסתה ומצאה טהורה. וא"ת א"כ בשעת וסתה אמאי (מסתבר) מיתסרא לרבי יוסי ולרבי יהודה כל היום, לדבריו דסמכינן אבדיקה. לא קשיא, דלדברי[י] אי סבירא להו דרבנן, נמי יש להקשות יותר אמאי לא מישתריא ע"י בדיקה, שהרי בדקה ומצאה עצמה טהורה, אלא מאי אית לך למימר נהי דטהורה למפרע ומשום הבדיקה מ"מ כל הווסת כולו איכא למיחש כל שעתא ושעתא שמא תראה להבא, הילכך אינה יכולה להיבעל ולא לעשות בטהרות באותה שעה, דשמא עם סילוק ידיה תראה, לרשב"ם נמי לא שנא. ומיהו לדבריו קשה דהיאך היינו יכולים להתירה ע"י הבדיקה, אלא א"כ ידיה בין עיניה כל הווסת. ואע"ג דמסקינן בפלוגתא דרב ושמואל הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה וכו', דמשמע אבדיקה דלאחר הווסת איפליגו, אין מכאן ראיה לרשב"ם, דהא דמסיק לבסוף בדקה משום שיטתיה דרב נקטיה, (והא) [וה"ה] דהוה ליה לאסוקי בדקה בשעת הווסת, דבכה"ג נמי קאסר לה שמואל, אלא דכח דהיתירה עדיף ליה. נחזור על הראשונות, אע"פ שנראה פסק הלכה וסתות דרבנן, לא נעשה מעשה, מאחר שאין בידי קבלה מרבותיי. ובה"ג מצאתי דפוסק כדבריי.
<h2>דף יט.</h2>
וכל מראה אודם היוצא ממנה טמא, כדתנן בפרק כל היד (י"ט.) כמימי בשר צלי. וכתם שנמצא בבגדיה, אם הוא כגריס טמא, אבל פחות טהור, דתלינן בדם מאכולת. [ודוקא] שעל סדינה או על חלוקה מן החגור ולמטה, אבל חלוקה מן החגור ולמעלה טהור. ואם היתה פושטת ומתכסה בו בכל מקום טמא. ואם נתעסקה בדבר שיכולה לתלות, או יש בה מכה או שחין, או בבעלה או בבנה השוכב עמה, שיכול להוציא כדם כזה, תולה בו וטהורה, דכתמים דרבנן.
<h2>דף לג.</h2>
לאחר תקנת רבי זירא (ס"ו.), נשים שלנו הרי הן כזבות לכל דבריהן אפילו בימי נדותן. ועוד דאינן יודעות מתי פתח נדותן, הילכך הוויין ספק לכל דבריהן אפילו בימי (זיבות) [נדות] דאוריתא, כדאמר בפרק בתרא דנידה (ס"ז:) מכדי הני נשי דידן ספק זבות שוינהו רבנן וכו'. ולכך כשפוסקות צריכות לשמור ז' נקיים, ואפילו כחרדל ובפחות מיכן. וצריכה להיזהר שלא תימנה יום שפוסקת בו, ואע"ג דרמי בר חמא אסיק אנן נמי ניספריה בפרק בנות כותים (ל"ג.) משום מקצת היום ככולו, וקיימא לן מקצת היום ככולו לענין [כמה] דברים, (ו)לגבי ספירת ז' דזבה לא קיימא לן הכי, שהרי אין כח לרמי בר חמא לחלוק על הבריתא. ועוד דמסקינן בפרק בתרא דנידה (ס"ט.) דרב ככותאי אמרה לשמעתיה. ומאחר שהנשים שלנו נזקקות לספירת ז' נקיים כזבה, צריכות בדיקות בכל יום ויום, דאע"ג דהלכה כרבי אליעזר דאמר (ס"ח:) הרי הן בחזקת טהרה, מסברא לכתחלה היה מצריך בדיקה בכל יום, דהכי משמע לישנא (אשאר) [ושאר] הימים לא בדקו, משמע דיעבד. ורבים טועים בבדיקה זאת, ומקילים להרגיל נשותיהם שלא להכניס העד בפנים, וטעות הוא בידם, כי מאחר ששנינו בדיקה גבי זבה, היינו הכנסת העד בפנים, ובלא הכנסה אינה נקראת בדיקה אלא קינוח, כדאמר (י"ב.) ווסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה. וכדגרסינן בפ"ק (ה'.) מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחורין ולסדקין, אלמא דבדיקה כתיקנה הכי הויא. וסברא יש בדבר, מאחר ששנינו (מ"א:) כל הנשים מטמאות בפנים כבחוץ, צריכה ודאי להכניס העד בפנים הרבה. ותמיהני היאך יוצאות ידי חובתן לפי המתניתא (שם) דאמרה עד מקום שהשמש דש הוי בית החיצון. אך לא נתנה תורה למלאכי השרת, והמחמיר תבא עליו ברכה.
וכל אשה בתחילת ספירתה צריכה להיזהר שלא שימשה תוך ג' ימים, שאם שימשה תוך ג' ימים אינה יכולה להתחיל לספור ז' נקיים שלה אע"פ שהן טהורין מדם, דהכי הויא המסקנא בפרק יוצא דופן (מ"ב.) דפולטת שכבת זרע רואה היא לסתור ולטמא במשהו לכ"ע. וכל ג' ימים פליטת שכבת זרע שלה טמאה, אע"ג דאיפליגו תנאי בהאי שיעורא בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ו.), מ"מ הכי קיימא, מדאמר רבא התם הכי בפרק יוצא דופן (מ"א:) פולטת שכבת זרע כל הג' ימים אסורה לאכול בתרומה, אי אפשר שלא תפלוט, והלכה כמותו דבתראה הוא. דאע"ג דההיא דרבא כשהטבילוה במיטה, אבל אזלא בכרעא בהדי דאזלא שדיתיה, היינו לענין טומאת ודאי, אבל למיחש חיישת אע"ג דאזלא בכרעא כדמוכח התם. ואע"פ שה"ר שמואל שדא ביה נרגא, ופירש דההיא פליטת שכבת זרע דסתרא היינו לטהרות, אבל לבעלה לא, שהרי אינ' כדם שאינה סותרת אלא יומא. ולפירושו ניחא הא דמסקינן בפרק המפלת (כ"ב.) הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי אמה, למימרא דנוגע הוי, אלא מעתה אל יסתור בזיבה. מ"מ השיב לו רבינו יצחק שיש להחמיר בדבר. ואע"פ שהיא רוחצת בחמין בנתיים אין לה רשות להתחיל ספירה שלה עד שיעברו ג' ימים, דלא פלוג רבנן, וכל שעה יש לחוש שמא נשתייר בה קצת. ואין לתמוה במה שלא דברו קדמונינו ז"ל, שהרי לא שכיח שיהא צורך בדבר, שהרי רוב נשים רואות ג' ימים, וכל עצמינו לא הוזקקנו אלא בשביל בתולות הנישאות שיכולות להתחיל ספירתן ביום שלאחר הביאה, אם לא בשביל חששא זאת. הילכך המחמיר תבא עליו ברכה. ובהלכות גדולות כתוב גבי בתולות הנישאות בועל בעילת מצוה ופורש, וגומר ביאתו ואינו חושש, וצריכה ז' נקיים לבד מההוא יומא דאינסיבא, דהיינו הבעילה, משמע מתוך דבריהם דבפליטת זרע לא סתרא, דאי סתרא הוה לי[ה] למימר ז' נקיים לבד ג' ימים בתר דאינסיבא, וי"ל דהאי גמר ביאה לאו דוקא, אלא בשלא פלט בעלה מיירי.
<h2>דף לז.</h2>
ואשה יולדת. בזמן הזה כולהו יולדות בזוב משוינן להו, הילכך שבעה לזכר ושבועים לנקבה, וצריכה לישב ז' נקיים, וטובלת, ומותרת לבעלה בין תראה בין לא תראה, עד מ' לזכר ופ' לנקבה. ובסוף מ' לזכר ופ' לנקבה אסורה לשמש עונה שלימה אפילו לא תראה כלום, כדאמר בערבי פסחים (קי"ג:) היושבת על דם טוהר אסורה לשמש עונה. וימי לידתה שאינה רואה בהן, פסק ר"ת (לז. בתד"ה אביי) דאין עולין לה לספירת זיבתה, מההיא דטועה דהמפלת (כ"ט:) דסבירא לה הכי, ואסיק על מילי אחריני ש"מ, והא לא אסיק תלמודה הכי, ש"מ דאינן עולין היה פשוט לו, הילכך על שאר דברים שהן חידוש מסיק עליה ש"מ, אבל הך פשיטא ליה. ואע"ג דרבא סבירא ליה עולין, לא קיימא לן כוותיה אלא כאביי, דבההיא סוגיא (ל"ז:) בריתא קמאת' כוותיה, ודחק רבא לאוקמי כרבי אליעזר. ותלמודה דפריך אההיא ברייתא וכי דנין איפשר משאי איפשר כאביי אזיל, דהא רבא מוקי לה כרבי אליעזר, ומשנה שלימה בהתודה (מנחות פ"ב:) דסבירא ליה לרבי אליעזר דנין. ורב ששת ורב פפא דתירצו ע"כ הקישן הכתוב כאביי סבירא להו, דמוקי לה לברייתא כרבנן, ומדסבירא להו לרב פפא דבתראה הוא כאביי, ש"מ דהילכתא כוותיה. ורבא גופיה (ב)רייתא (אלא מולידתה ולא מזובה) [דמזובה ולא מלידתה] אטעייה. ואע"ג דרב יהודאי ורב אחאי פסקי כרבא, ר"ת פסק כאביי, וכתב דלמ"ד של יע"ל קג"ם היינו הך דימי לידה שאינה רואה בהן, שהרי לא הוזכר שום פסק הלכה בההיא דלחי העומד מאליו (עירובין ט"ו.), ובכולהו פסיק הלכה כאביי כל אחת במקומה. ומה שלא פסק בההיא דמשומד (סנהדרין כ"ז.), היינו משום דבההיא שמעתא פסק כאביי אגב ההיא דעד זומם (שם) בכוליה יע"ל קג"ם. וא"ת לר"ת נמי תיקשי אמאי לא פסק בההיא דימי לידתה במקומה, לא קשיא לפי מה שפירשנו דרבא גופיה בריתא אטעייה, ולאחר שתירץ לו הבריתא נדחו דבריו, ועוד דבריתא אחרת קיימא כאביי, ורבא תירצה בדוחק הא מני רבי אליעזר היא. ואם ספרה ז' נקיים שלמים וראתה קודם שטבלה, הורה ר"ת הלכה למעשה דדם טוהר הוי, ואינו סותר, וטובלת ומותרת לבעלה, מדאמר (ל"ה:) יולדת בזוב שספרה ולא טבלה לב"ה אינו מטמא לח ויבש, אלמא אין לו טומאה כלל מן התורה. ועוד יש להביא ראיה דאינו סותר כלל, דסבירא ליה לב"ש דתוך י"ד דמטמא לח ויבש, כ"ש שלאחר י"ד וספירה דטהורה מדאוריתא דלא סתר. אמנם על הזמן הזה ראיתי בדברי רב אלפס (פ"ב דשבועות), וזהו לשונו הלכה פסוקה היא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים, והכי נמי עבדינן בימי טוהר דיולדת, ואע"ג דקיימא לן כרב דאמר (ל"ו.) מעיין אחד הוא והתורה טימאתו והתורה טיהרתו, כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה [שבעה נקיים, בימי טוהר עבדינן נמי הרחקה יתירה כרבי זירא, וכל דם דחזיא בימי טוהר יתבה עליה שבעה נקיים]. ויש ליתן טעם לדבריו, דכמו שהחמירו רבותינו על דם בתולה לפרוש אחר בעילת מצוה ויושבת עליו ז' נקיים כנידה גמורה, הם החמירו על זה אחר חומרא דרבי זירא. ושמא יש הפסק וחילוק ביניהם, דהתם איכא למימר דילמא (פתיק) [פתיך] ביה דם טמא דאתי ממקור, אבל גבי דם (טהור) [טוהר] ליכא (טמא דם) [דם טמא] בההיא שעתא, מאחר דקימא לן כרב דאמר (ל"ה:) מעין אחד הוא והתורה טיהרתו. ועוד יש להביא ראיה מדם דאתא לקמיה דרבי אלעזר, וארחיה ואמר דם חימוד הוא (כ':), ולפי המשמעות לטהרו היה אומר, ולא כפרשב"ם, ובימי רבא גזרו עליו כדמסקינן בפרק בתרא (ס"ו.) קטנה נמי מחמדא, אלמא לאחר חומרא דרבי זירא החמירו אף בדם טוהר. ואעפ"כ יש לחלק כמו שחילקתי. ולפי פס' של ר"ת לית דחש לה דרב אלפס. וטוב להחמיר על הפרושין הואיל ונפק מפומיה, שהוא היה הרבה קדמוני ובעל קבלות.
<h2>דף מב.</h2>
וכל אשה בתחילת ספירתה צריכה להיזהר שלא שימשה תוך ג' ימים, שאם שימשה תוך ג' ימים אינה יכולה להתחיל לספור ז' נקיים שלה אע"פ שהן טהורין מדם, דהכי הויא המסקנא בפרק יוצא דופן (מ"ב.) דפולטת שכבת זרע רואה היא לסתור ולטמא במשהו לכ"ע. וכל ג' ימים פליטת שכבת זרע שלה טמאה, אע"ג דאיפליגו תנאי בהאי שיעורא בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ו.), מ"מ הכי קיימא, מדאמר רבא התם הכי בפרק יוצא דופן (מ"א:) פולטת שכבת זרע כל הג' ימים אסורה לאכול בתרומה, אי אפשר שלא תפלוט, והלכה כמותו דבתראה הוא. דאע"ג דההיא דרבא כשהטבילוה במיטה, אבל אזלא בכרעא בהדי דאזלא שדיתיה, היינו לענין טומאת ודאי, אבל למיחש חיישת אע"ג דאזלא בכרעא כדמוכח התם. ואע"פ שה"ר שמואל שדא ביה נרגא, ופירש דההיא פליטת שכבת זרע דסתרא היינו לטהרות, אבל לבעלה לא, שהרי אינ' כדם שאינה סותרת אלא יומא. ולפירושו ניחא הא דמסקינן בפרק המפלת (כ"ב.) הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי אמה, למימרא דנוגע הוי, אלא מעתה אל יסתור בזיבה. מ"מ השיב לו רבינו יצחק שיש להחמיר בדבר. ואע"פ שהיא רוחצת בחמין בנתיים אין לה רשות להתחיל ספירה שלה עד שיעברו ג' ימים, דלא פלוג רבנן, וכל שעה יש לחוש שמא נשתייר בה קצת. ואין לתמוה במה שלא דברו קדמונינו ז"ל, שהרי לא שכיח שיהא צורך בדבר, שהרי רוב נשים רואות ג' ימים, וכל עצמינו לא הוזקקנו אלא בשביל בתולות הנישאות שיכולות להתחיל ספירתן ביום שלאחר הביאה, אם לא בשביל חששא זאת. הילכך המחמיר תבא עליו ברכה. ובהלכות גדולות כתוב גבי בתולות הנישאות בועל בעילת מצוה ופורש, וגומר ביאתו ואינו חושש, וצריכה ז' נקיים לבד מההוא יומא דאינסיבא, דהיינו הבעילה, משמע מתוך דבריהם דבפליטת זרע לא סתרא, דאי סתרא הוה לי[ה] למימר ז' נקיים לבד ג' ימים בתר דאינסיבא, וי"ל דהאי גמר ביאה לאו דוקא, אלא בשלא פלט בעלה מיירי.
<h2>דף נז:</h2>
וכל מראה אודם היוצא ממנה טמא, כדתנן בפרק כל היד (י"ט.) כמימי בשר צלי. וכתם שנמצא בבגדיה, אם הוא כגריס טמא, אבל פחות טהור, דתלינן בדם מאכולת. [ודוקא] שעל סדינה או על חלוקה מן החגור ולמטה, אבל חלוקה מן החגור ולמעלה טהור. ואם היתה פושטת ומתכסה בו בכל מקום טמא. ואם נתעסקה בדבר שיכולה לתלות, או יש בה מכה או שחין, או בבעלה או בבנה השוכב עמה, שיכול להוציא כדם כזה, תולה בו וטהורה, דכתמים דרבנן.
<h2>דף סג:</h2>
ואשה שיש לה ווסת, כיון שקבעה אותו ג' פעמים צריכה לפרוש ממנו סמוך לווסתה עונה, פירוש ההיא עונה דחזיא ביה, כגון אי רגילה למיחזי בסוף ליליא אסורה כל הלילה לשמש, ואי רגילה למיחזי בתחלת יממא אינה צריכה לפרוש מבעלה אלא מתחילת היום, דהכי הויא מסקנא בפרק האשה (ס"ג:). ואם משנה יום וסתה ליום אחר, זה וזה אסורין, דהכי תנן לה התם היתה למודה לראות יום ט"ו ושינתה ליום כ' זה וזה אסורין, משמע אותו היום, לרבי יוסי כדאית ליה ולרבי יהודה כדאית ליה בפרק האשה. וכבר שאל ה"ר שמואל מוורדום מרבינו יצחק על נשותינו שאין להם ווסת, שהיה נראה לו שהיה להן לפרוש עונה כשיבא יום שראו בו באחרונה מק"ו, ומה אשה שיש לה ווסת, שיש לנו לומר אקראי בעלמא הוא ששינת את וסתה אמרינן זה וזה אסורים, שאין להן ווסת לכ"ש. ועוד מביא ראיה לדבריו דאשה שאין לה ווסת צריכה לפרוש, מדתנן בפרק כל היד (י"ד.) נמצא על שלו טמיאים וחייבין בקרבן, ומסיקינן בפ"ב דשבועות (י"ח.) מאי לאו סמוך לוסתה, ואכניסה, אלמא דאיסורא איכא והוי פושע במה שלא פירש הימנה סמוך לוסתה, וההיא באשה שאין לה ווסת מיירי, מדקתני בסיפא דההיא משנה ומטמאה מעת לעת, דאי באשה שיש לה ווסת ההיא דייה שעתה, כדקתני בפ"ק דנדה (ב'.) כל אשה שיש לה ווסת דייה שעתה, וכמה סתמי משניות שנויין במכילתין ובפרק בתרא אם יש לה ווסת דייה שעתה, וסבירא להו דאשה שיש לה ווסת דייה שעתה, א"כ ההיא דכל היד סבירא להו הכי, הרי לך דמדקתני מטמאה מעת לעת מיירי באשה שאין לה ווסת, ואפילו הכי חשבינן ליה פושע דהוה ליה לפרוש. והשיב לו רבינו מטוניך, דוקא באשה שיש לה ווסת אסורה לשמש עונה כששינתה יום אחר, דמאחר שהיה לה ווסת יש לנו לומר שעכשיו רוצה לקבוע ווסת אחר, אבל אשה שלא היה לה ווסת מעולם, אינה צריכה לפרוש כלום כשיגיע יום אחר כזה שראתה בו, ואדרבה יש לנו לומר שתדלג ביום אחר כאשר עשתה עד עתה. וההיא דנמצא על שלו דמחייבינן ליה אכניסה, מיירי באשה שאין לה ווסת עכשיו, ולהכי מטמאה מעת לעת, ומיהו היה צריך בעלה לפרוש הימנה סמוך לווסתה, מאחר שהיה לה ווסת, דאיכא למיחש ביום ראייתה זה רוצה עתה לקבוע ווסת אחר, הילכך חוששת ליום אחר כזה, אבל אשה שלא היה לה ווסת מעולם כמו הנשים שלנו שלא קבעתן ג' פעמים, אינה צריכה לפרוש סמוך לוסתה כלל. ואם ישאל השואל האיך נשותינו מותרות לשמש כלל מאחר שאין להן ווסת, אלא בשני עדים בכל שעה, דהא פסק רב יהודה אמר שמואל בספ"ק דנדה (י"ב:) הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנס על רב יהודה אמר שמואל, וסבירא ליה דאף בשאינה עסוקה בטהרות צריכה שני עדים, ולדבריך בשל תורה הלך אחר המחמיר. כל רבוותא לא סבירא להו כפר"ח, דא"כ קשיא דרב יהודה אמר שמואל אדרב יהודה אמר שמואל לעיל, אלא סבירא להו כרש"י דפירש דתרוייהו בעסוקה בטהרות אמרו, תרוייהו רב יהודה אמר שמואל ורב ירמיה בר אבא. ומיהו יש לתמוה על פרש"י דמוקי לה בעסוקה בטהרות, וכי בשביל כך היה מסיק בבריתא אוי לו לבעלה דאסורה לשמש ויוציא, אם מותרת לשמש בשאינה עסוקה בטהרות, ומסברא באותו ענין דמיירי רבי מאיר מיירי רבי חנינא בן אנטגנס. וי"ל שיש לפרש דכל מקום שהזכירו בדיקה יש להעמיד דוקא בעסוקה בטהרות, דלענין זה אלימי טהרות מלבעלה, מילתא דרבי חנינא בן אנטגנס לטהרות דוקא מיירי, אבל רבי מאיר שלא תלה הטעם בבדיקה מיירי בודאי לבעלה. ולפר"ח ליכא לאקשויי כולי האי מההיא דרב יהודה אמר שמואל דלעיל, די"ל דאליבא דמתניתין אסיק לעיל הכי, וליה לא סבירא ליה, ומיהו הכא פסיק אליבא דרבי חנינא בן אנטיגנס שפיר. ואע"ג דבפ"ק דכתובות (ט"ו:) מסקינן ולרב חנן בן רב רבא דאמר הוראת שעה היתה קשיא, הא דמתני הא לא מתני הא, והתם קא' [—קאמר] מעיקרא דברי רב, דרב חנן בר רבא חולק אעיקר דברי רב דאמר אבל לייחסן לא, וכפר"ח, וכן עיקר על פי ההלכה לשם, ולא כפירוש רש"י, מ"מ הכא עמא דבר כפר"ש, וכל רבותיי שוין בדבר.
<h2>דף סו.</h2>
לאחר תקנת רבי זירא, נשים שלנו הרי הן כזבות לכל דבריהן אפילו בימי נדותן. ועוד דאינן יודעות מתי פתח נדותן, הילכך הוויין ספק לכל דבריהן אפילו בימי (זיבות) [נדות] דאוריתא, כדאמר בפרק בתרא דנידה (ס"ז:) מכדי הני נשי דידן ספק זבות שוינהו רבנן וכו'. ולכך כשפוסקות צריכות לשמור ז' נקיים, ואפילו כחרדל ובפחות מיכן. וצריכה להיזהר שלא תימנה יום שפוסקת בו, ואע"ג דרמי בר חמא אסיק אנן נמי ניספריה בפרק בנות כותים (ל"ג.) משום מקצת היום ככולו, וקיימא לן מקצת היום ככולו לענין [כמה] דברים, (ו)לגבי ספירת ז' דזבה לא קיימא לן הכי, שהרי אין כח לרמי בר חמא לחלוק על הבריתא. ועוד דמסקינן בפרק בתרא דנידה (ס"ט.) דרב ככותאי אמרה לשמעתיה. ומאחר שהנשים שלנו נזקקות לספירת ז' נקיים כזבה, צריכות בדיקות בכל יום ויום, דאע"ג דהלכה כרבי אליעזר דאמר (ס"ח:) הרי הן בחזקת טהרה, מסברא לכתחלה היה מצריך בדיקה בכל יום, דהכי משמע לישנא (אשאר) [ושאר] הימים לא בדקו, משמע דיעבד. ורבים טועים בבדיקה זאת, ומקילים להרגיל נשותיהם שלא להכניס העד בפנים, וטעות הוא בידם, כי מאחר ששנינו בדיקה גבי זבה, היינו הכנסת העד בפנים, ובלא הכנסה אינה נקראת בדיקה אלא קינוח, כדאמר (י"ב.) ווסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה. וכדגרסינן בפ"ק (ה'.) מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחורין ולסדקין, אלמא דבדיקה כתיקנה הכי הויא. וסברא יש בדבר, מאחר ששנינו (מ"א:) כל הנשים מטמאות בפנים כבחוץ, צריכה ודאי להכניס העד בפנים הרבה. ותמיהני היאך יוצאות ידי חובתן לפי המתניתא (שם) דאמרה עד מקום שהשמש דש הוי בית החיצון. אך לא נתנה תורה למלאכי השרת, והמחמיר תבא עליו ברכה.
וכל הימים שהיא סופרת עד שלא טבלה, צריכה לנהג עמה בכל החומר שנוהגין בימי ראייתה, כדתניא בת"כ ומייתי בשבת (ס"ד:) עד שבא רבי עקיבא ולימד תהא בנידתה עד שתבא במים, ובפרק אחרון דע"ז (ע"ה:) מים שהנדה טובלת בהן. ובהלכות גדולות פוסק טבילת נדה דרבנן. ושרא להו מרייהו, וכך היא בכריתות כל אותן הימים שלא טבלה, ובחטאת בשוגג, כדמוכח בפרק אמרו לו (כריתות י"ז.), דמסיק התם נידה מאי ימים שבינתים איכא כו', שאין לה היתר עד שתטבול, ומשני כגון שטבלה וראתה וטבלה וראתה, אלמא דאינו יכול למצוא חילוק בימים שבינתים חילוק כשבת אלא א"כ טבלה, אלמא בהדיא דבאיסור חמור היא עד שעת שתטבול. ויש מקילין בימי ליבון ליגע בנשותיהן, מההיא דשבת (י"ג:) בימי ליבוניך מהו אצליך. ואין בדבריהם ממש, כי נביא גדול היה אליהו, והיה יודע במה היה מיקל אותו תלמיד, לפיכך הזכיר לה ימי ליבון. ומה שלא אמר מיד על אכילה והשתייה ברוך המקום שהרגו, לפי שהיתה מתרעמת יותר מדאי היה רוצה לתופשה יותר. ועוד ראיתי בפירוש ה"ר שמעיה בשם רש"י שאליהו היה קורא ימי ליבון ימי ספירת זיבתה, שהן טהורין ונקיים מדם, וימי נידה בשבעת ימי נדה בתחלת פתח נידתה. וראיתי במחזור של ה"ר שמחה שרש"י לט עלה, ואמר הכי והכי תיהוי, והעיד עליו שאף מסירת המפתח מידו לידה היה נזהר בימי ליבונה. וכמדומני שפירוש רש"י הטעה הטועים בפרק אע"פ (כתובות ס"א.) גבי מזיגת הכוס, רבא מנח לה אשרשיפא, רב פפא אבי סדיא, היינו בימי ליבונה. מזה דימו שיש להקל בימי ליבון מבימי נידה. אבל כך מקובלני מרבותי, שכך היה מנהג הקדמונים, שהיו מחשבין ימי נידה לחוד, ובליל שמיני לראייתה היו נשותיהם טובלות, כדי שלא יבאו לידי ספק איסור תורה, ולא היו נזקקות לבעליהן עד ז' נקיים משום חומרא דרבי זירא. וליבון שדיבר אליהו, לא בזה דיבר, שהרי עדיין לא היתה חומרא דרבי זירא, ואותן הימים שהיו בין טבילה ראשונה לאחרונה היו נקראין ימי ליבון, ובאותן הימים היה ראוי להקל, כי מותרין מן התורה. אבל ימי ליבון שלנו, מה תועלת [היתר] יש בהן, וכי רחיצת חמין מתרתן, כל המיקל בהן צריך בדיקה אחריו, וכל המחמיר בהן יאריכו לו ימיו ושנותיו.
וכל הימים שהיא פורשת ממנו, מותרת היא לעשות לו כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס ומהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המיטה. ודוקא בפניו, אבל שלא בפניו לא, כדאיתא התם (כתובות ס"א.). ונראה לרבינו יצחק כי הצעת המיטה שאסורה נידה לעשות, היינו דווקא פרישת סדינין ובגדים נאים, אבל להציע הכרים לבד מותרת, דליכא הרגל בזה. וכן מוכח בפרק אע"פ (כתובות שם) דמסיק התם אע"פ שאמרו ארבעה יושבות בקתידרא מצעת לו את המיטה, וקשה וכי חולק רב הונא על המשנה דתנן התם (נ"ט:) שלש אינה מצעת לו את המיטה. ומפרש [רש"י] דהך הצעה היינו פרישת סדינין ובגדים נאים, שהיא עבודה קלה ודברים המרגילים לידי אהבה, תיקנו חכמים לעשות כדי שתהא חביבה בעיניו יותר. ובתר הכי מסיק נדה עושה לבעלה חוץ מהצעת המיטה, משמע דבהך הצעה דאיירי' בה מיירי, מדלא אסיק לה אמתניתין קודם דברי רב הונא, והך הצעה דוקא המביאה לידי אהבה אסרו בנידה, שגם היא מביאה לידי הרגל עבירה. ואסור לשתות עמה בכוס אחד. ואע"ג דתנן (שבת י"א.) לא יאכל, ויש לחלק בין אכילה לשתייה, שבאכילה משתמשין בקערה יחד ויש מגע והרגל יותר ובשתייה בזה אחר זה, מצדה תברה, דקתני (שם י"ג.) כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ, והתם לא יאכל וה"ה לשתייה. ונראין הדברים, דהשתא מזיגת הכוס יש בו הרגל עבירה, כ"ש לשתות שתייה בכוס אחד. ודוקא יין ושכר ודבש, אבל מים אין נראה לאסור, שאין בהן שמחה והרגל. ומותרת לישב עמו בשלחן. ואע"ג דכתב בשאילתות דרב אחאי ונדה אסורה למיתב בפתורא בהדי גברא לא יאכל הזב וכו', מקובלני מרבותיי דדוקא בשלחנות שלהן שהיו קטנים, כדמוכח בכמה מקומות שהיה שלחן אחד בפני שנים, וכן פרשב"ם גבי ושוין שאין מביאין את השלחן (פסחים ק':) ופירש דוקא בשלחן שלהן שאין טורח להביאם, וגבי נידה מאחר שהשלחן קטן וקרובים זה לזה יבואו לידי מגע עבירה והרגל, אבל בשלנו מותר. וצריך שלא ישבו קרובים זה לזה, ושיהא שום הפסק ביניהם. ולא ישבו על כסא ועל מטה ולא על ספסל יחד, אבל אם מטה או כסא מתוקן בארץ ואינו מתנדנד, ועשוי כמו איצטבה בבניין בארץ, מותרים לישב עליו ביחד, כדאמר בתנחומא פרשה זאת תהיה בסופו [סימן ט'] ויושב עמה על האסטווה ובלבד שלא תהא מנדנדת, הא משמע כהן גדול יושב על האסטווה עם הנדה ובלבד שלא תהא מנדנדת, אף אם בעלה רוצה לישב עמה על האסטווה שאינה מנדנדת ובבנין מותר.
<h2>דף סו:</h2>
ביום שביעי של ז' נקיים צריכה רחיצה כל גופה בחמין, כדאמר רבא אשה לא תחוף אלא בחמין. וצריכה להדיח בית קמטיה. ויש אומרים כי אינה צריכה לרחוץ גופה בחמין, כי מה שאמר רבא לחוף, בכל מקום חפיפה היינו בראש, מפני שהראש והשיער נוח לידבק דברים החוצצים הצריכו בו חפיפה. ומביאין ראיה מההיא דנזיר (מ"ב.) לא יחוף ראשו באדמה, אלמא חפיפה בראש. וכן גבי הלל במסכת שבת (ל"א.) בההיא שנים שהמרו זה את זה, חייף רישיה. ואין בדבריהם ממש, דאדרבה מדהוצרך לשנות ראשו, מכלל דחפיפה בכל (הראש) [הגוף]. ועוד מצינו חפיפה בגוף כדתניא (שבת ק"כ:) הרי שהיה השם כתוב על בשרו הרי זה לא יחוף. ובבית קמטיה תדיח, לפי שיש בהן זיעה כמה פעמים ואינו נראה. ומביאים ראיה מדמסיק רבא גבי חפיפה חמי חמין משום דמשרו מזייה, אלמא בשיער דבר, ורבא לא ירד לשיטתו, אלמא בכל הגוף דבר והראש בכלל. ועוד מביאין ראיה מס"פ מרובה (ב"ק פ"ב:), מדמסיק ושתהא אשה חופפת וטובלת, דאוריתא היא, ורחץ את בשרו את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שיער, ומדהוצרך להביא שיער, מכלל דבחפיפת שיער מיירי. וגם זה אינו כלום, דחפיפה היינו הגוף והראש בכלל, והביא הברייתא כמו שהיא שנוייה דאפילו בשיער שאינו ממש גופה שייך חציצה מן התורה. ובה"ג היה דומה דלא סבירא להו חפיפה אלא בשיער, והכי איתא התם וצריכה אשה למישרא ולמיסרקא ברישא סמוך לטבילתה, דשלח רבין (ס"ח.) אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול למוצאי שבת, ותמה על עצמך האיך חופפת ביום וטובלת בלילה, ואי איתרמא טבילה בי שמשי דלא איפשר למיסרק משום אתורי שער חפפא ביממא. אלמא שאינן מצריכות אלא לסרוק הראש, מדלא אמר [אלא] וצריכה למשרא (מסירקא) [ולמיסרקא] ברישא. ועוד מדפרשי לא איפשר בבי שימשי משום אתורי שיער, והניחו איסור רחיצת הגוף שאסור לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת, כדאיתא בפרק כירה (שבת ל"ט:). ואפילו מאן דשרי אבר אבר, בכה"ג לא הוה שרי. מזה היה דומה דסבירא להו דליכא חפיפה אלא בראש. ולא היא, דמה שהזכירו אתורי שיער תפסו איסור חמור והניחו הקל, ומזה הטעם הזכירו בתחילת דבריהם מסירקא ברישא. ולא תהא כזאת בישראל לפוקה ולמכשול, להתירה בלא חפיפת הגוף כולו, כי ראיתי תשובת רש"י מ"כ שהיה מקלל האומרים שאין צריך חפיפה אלא בשיער, והיה מביא ראיה מדאמר (ס"ז:) אשה לא תחוף ותטבול בלילה, והטעם דילמא לא חייפא שפיר משום לילה ומשום שמהומה לביתה, ואם אינה צריכה אלא חפיפת הראש מה טעם האוסר, הלא דבר מועט הוא ובשעה קלה יכולה לעשות. ועוד ראיה מדקאמר רב נחמן לאינשי ביתיה דריש גלותא שלא היתה רוצה לחוף בלילה (שם) יורות חסרת, טכטקי חסרת, פירוש יורות גדולות להחם חמין, וכסאות עליהם לישב בבית המרחץ, וכל זה (לחפיפת הראש) לא היה צריך לחפיפת הראש, אלא ודאי כל הגוף צריכה לחוף. וכן עמא דבר. ועוד צריכה רחיצת גופה בחמין, שאי איפשר שלא יהא בגופה גלדי מכה שקורים מלונ"ט, והוא נושר בשריית חמין, ואם לא כך היה חוצץ, כדתנן במקואות [פ"ט מ"ב] גלדי מכה חוצצין. ומה שאינו נושר בחמין אינו חוצץ, כדאמר (ס"ז.) גבי ריבדא דכוסילתא בגו ג' ימים לא חייץ. וכן פירש ה"ר שמעיה בשם רש"י. והדאמר צריכה להדיח בית קמטיה במים, לא להקל על שאר הגוף, אלא להחמיר על בית הקמטין, שאע"פ שכונס כל גופה בחמין צריכה עוד לפשט בית קמטיה ולהדיחן בידה. וצריכה לבדוק בין שיניה ובפיה, כדאמר מקום הראוי לביאת מים בעינן, אע"ג דלא בעינן ביאת מים בין שיניה ובפיה, האמרינן (ס"ו:) מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ומצאה עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת. וראיתי נשים צדקניות שלא היו אוכלות (אולי צ"ל בשר) ביום טבילתן מפני חששא זאת.
<h2>דף סז.</h2>
וצריכה לחתוך ציפורניה מפני הצואה שתחתיהן. שאע"פ ששנינו בפ"ט דמקואות (מ"ד) גבי אילו שאין חוצצין צואה שתחת הצפורן, בתוספתא (פ"ו ה"ה) קתני פירושה צואה שתחת הציפורן שכנגד הבשר אינו חוצץ, דמשמע הא שלא כנגד הבשר חוצץ. ודבר היה קשה לנו מאד על נטילת ידים היאך אנו יוצאין ידי חובותינו, לפי מה ששנינו (חולין ק"ו:) כל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים, שאין אדם יכול ליזהר מטיט וצואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר. ואמר לי תלמיד מרינשבורק ורבי אברהם שמו כי נטילת ידים שלנו אין להחמיר בה לחוץ כה"ג, מאחר שאינה אלא לחולין, מדתנינא בתוספתא דמקואות (שם) כל החוצץ בטבילה חוצץ בנדה בגר בעבד משוחרר בשעת טבילה, ובחולין אינן חוצצין, מדמקילינן בטבילה דחולין לגבי חציצה, כ"ש בנטילת ידים שלנו שהיא לחולין דווקא. והא דתניא בר"פ כל הבשר (שם) כל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים לחולין, היינו לחולין שנעשו על טהרת הקודש, דחמירי', וראי' לדבר דברי[ש] תוספתא דידים (פ"א ה"ב) גרסינן לה לההיא דכל הבשר, ול"ג לחולין אלא גרסינן חוצצין לידים.
וכל החציצות השנויות, נתנה תבשיל לבנה וריבדא דכוסילתא [נדה ס"ז ע"א], נוהגות עכשיו, וצריכות נשים ליזהר מהם. אע"פ שכתוב בכמה ספרים ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, כי איתמר לטהרות אבל לבעלה לא, ובזה רוצים לתרץ מה שהקשה מפ"ק דחולין [י' ע"א] טבל ועלה ונמצא עליו דבר החוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין לא עלתה לו טבילה, והא אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול [נדה ס"ו ע"ב], ומעמידים ההיא לטהרות והך לבעלה. רש"י מוחק זאת הגירסא, ומקשי עלה בתשובותיו מדתניא בתוספתא [דמקואות פ"ו ה"ה] כל החוצץ בטבילה [חוצץ] בנדה (חוצץ] בגר ובעבד משוחרר, והך (נר') [נד'] ע"כ נדה לבעלה, דא"כ היינו נמי נדה טבילה, אלמא דאין חילוק בין בעלה לטהרות. ואל יפטפט אדם להתיר מההיא שהבאתי למעלה דמסכת מקואות [תוספתא שם] ובחולין אינן חוצצין, ואמר (פ"ק) [פ"ב] דחולין (ל"א.) בעלה חולין הוא, דהתם דוקא גבי כוונה מיירי שהוא חומרא יתירא, דיש לבעלה דין חולין, אבל לגבי חציצה של תורה אל יעלה על לב איש. וכשיטת רש"י מ"כ עמא דבר. וכן נוהגות הנשים במלכותינו, שאם מדברות בשעת טבילה שחוזרות וטובלות, וזהו בשביל שחוששות שמא פתחו פיהן ביותר. ואף לדברי הגורס ההיא גירסא תמיהני היאך יכולין לפרש דאחציצה דלעיל קאי אלא כי האי דאמר ריש לקיש לא תטבול האשה אלא דרך גדילתה דתנן האיש נראה כעודר וכו', מה ענין זה לחציצה. אלא ודאי אף לגירסתם [לא קאי] אלא אפתחה עיניה ביותר וכו', והשתא מייתי ראיה מן המשנה שפיר, שכמו דחשיב ליה בית הסתרים לענין נגעים אע"פ שהרבה פעמים מגולים הם, כמו כן לגבי טבילה חשיב בית הסתרים כשפתחה ביותר או עצמה ביותר, ולא בעי ביאת מים. ומ"מ אין להקל בדבר, אע"פ דבפר"ח גרסינן ליה, הואיל ורש"י לא גריס ליה, ומביא ראיה ממילתא דרבא [נדה ס"ו ע"ב] לעולם יאמר אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים, ובימי רבא לא היו טהורות אלא לבעלה.
<h2>דף סז:</h2>
ואשה ששכחה טבעתה באצבעה צריכה לחזור ולטבול, דהא דאמר מיעוטא שאינו מקפיד אינו חוצץ, היינו דוקא בטיט או בלכלוך שיכול להתבטל להגוף, אבל דבר חשוב כגון טבעת דלא בת איבטולי הוא חוצץ, כדאמר (שבת נ"ז.) אשה לא תטבול בחוטי צמר וכו', והלכות רבות מוכיחות כן. רובו המקפיד שפרש"י רוב שערו, אבל בגופו אפילו משהו חוצץ, ליתה, כפר"ח דאגופו קאי, וכן משמע בהערל (יבמות ע"ח.), מדמסיק גבי גיורת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה אימור דאמר רבי יצחק רובו כולו מי אמר, ולא מסיק אימור דא"ר יצחק בשיער בגוף מי אמר, ש"מ דרבי יצחק בגוף איירי. והא דאמר נימא אחת חוצצת, ומשמע בפרק סוכה (סוכה ו'.) דזהו דאוריתא, היינו על ידי צירוף, כגון דיש חציצה בחצי הגוף ושיער משלימו לרובו, א"נ כל הראש קשור שיער שיער מצטרף לגוף להשלימו לרובו. ואם ישב לה לאשה קוץ ברגלה או בידה, אינה יכולה לטבול עד שתחטט אחריו ותוציאנו לחוץ. ופעם אחת נשאלה שאילה זו מרבינו יצחק, והשיב שאינה יכולה לטבול עד שתוציאנו לחוץ, או עד זמן גדול כל כך שתדע בברור שנדבק הקוץ לשם ונימוס לגמרי. והביא ראיה מתוספתא דמקואות (פ"ח ה"ד) דתניא התם הנכנס חץ ביריכו, רבי אומר אינו חוצץ וחכמים אומרים חוצץ, ואין הלכה כרבי מחביריו. ואם [העלה] הבשר ארוכה או (ה)עור מלמעלה שוב אינו חוצץ, דהכי תניא התם ואם קרם העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ. ועוד קתני התם נכנסו צרורות וקסמין בסידקי רגליו מלמטה, רבי עקיבא אומר אינו חוצץ, ומסתמא פליגי רבנן עליה, חדא דיחידאה היא דקתני לה, ועוד מההיא דחץ ביריכו, הילכך צריכות ליזהר בדבר. ולקמן בע"ש אכתוב יותר.
ובליל שמיני לספירתה טובלות, ולא ביום, כדאמר שמא תבא לידי ספק. ולא מיבעי ביום ז' דלא טבלה, אלא אפילו ביום ח' לא טבלה, משום סרך בתה. ואין לומר דאין שייך סרך בתה אלא בנדה, דעלה איירי רבי יוחנן, משום דאי טבלה ביום ז' ודאי איכא איסור', אבל גבי זבה אפילו טבלה בשביעי ליכא איסורא ודאי אלא שמא תבא לידי ספק, לא גזרינן התם משום סרך בתה, בע"כ שייך נמי בזבה, דהא אתקין רבא במחוזא משום אבולי, ובימי רבא כבר היתה חומרא דרבי זירא ואי לא משום אבולי הוה אסר. הילכך צריכות ליזהר שלא יהו טובלות ביום. ואם לא תוכל לטבול בליל ח' תטבול בליל ט'. [ואם לא תוכל לטבול כלל בלילה משום אונס גנבים וכיו"ב, תטבול ביום ח'], אך אינו בועל ביום. כבר היה מעשה בעיר אחת שהיו נמנעות הנשים לטבול בלילה משום גנבי, ואירע זמן טבילתה של אשה אחת בליל שבת, והתיר לה ה"ר משלם לטבול למחר ביום השבת, מק"ו דהתירו לחוף בע"ש ולטבול במו"ש היכא דלא אפשר, כש"כ ביום שבת דקרובה הטבילה לחפיפה יותר. והשיב לו ר"ת דזהו ק"ו שיש עליו תשובה, דאם התירו גזירת סרך בתה לטבול ביממא דתמניא משום גנבי, לא התירו לטבול רחוק לחפיפה משום גנבי, ודוקא היכא דלא איפשר לגמר', שרינן למיטבל רחוק לחפיפה, כגון שהוא י"ט לאחר השבת, כאשר נבאר בע"ש, אבל משום גנבי לא חשיב לא איפשר, דהא איפשר בעממי, הילכך צריכות ליזהר וכשר הדבר. ואע"ג דבעינן סמוך לחפיפה טבילה, היכא דלא איפשר כגון שני י"ט אחר השבת ומתרמא טבילה בליל שיני די"ט, חייפא בערב שבת וטבלה בזמנה, דכל האמוראים מודים בזה ולא פליגי. ואשה יכולה להיות חופפת וטובלת בלילה, שכן הורה רב נחמן הלכה למעשה לאינשי ביתא דריש גלותא, ומ"מ טוב לחוף ביום ולטבול בלילה, דנהי דרב נחמן התיר לחוף ולטבול, בזה אינו חולק על רב חנינא מסורא שיותר טוב לחוף ביום ולטבול בלילה. ומה שפרש"י בסוף המסקנא והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה היינו לאפוקי מהא דאמר חופפת ביום וטובלת בלילה ממש בלילה שלאחר יום החפיפה. ולא נהירא לר"ת, דאין זה לשון שיטת התלמוד שיפסוק התלמוד להיפך לבסוף ממה שהיינו סבורים עד עתה. ועוד לפי מה שפוסקים הלכות גדולות אי איתרמי חמישי וערב שבת ימים טובים ולא איפשר למיחף בהון וזמן טבילה בליל שבת, חייפא מרביעי בשבת וטבלה בערב שבת, מניין זה להם מאחר שפרש"י ותמה על עצמך האיך חופפת ביום וטובלת בלילה היינו לילה שלאחריו אף זה התירו בטורח גדול, אע"פ שזהו (סמוך) לחפיפה הרבה. הילכך נראה לרבינו יצחק פר"ת מ"כ שפירש והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, היינו חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת, והילכתא לא תחוף אלא בלילה, היינו שאינה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת, אלא למוצאי שבת עצמו תחוף ותטבול. הא דאיפשר הא דלא איפשר, פירוש במקום שיכולה לחוף במוצאי שבת, כגון שהוא חול, לא תחוף אלא בליל מוצאי שבת. שאע"פ שיותר טוב לחוף ביום, היינו כשיכולה לחוף סמוך לטבילתה, אבל הכא שהיא רחוקה לא. לא איפשר, כגון שמוצאי שבת י"ט, חופפת ביום, פירוש בערב שבת וטובלת למוצ"ש, אבל כ"ע מודו שיותר טוב לחוף ביום ולטבול בלילה היכא שחפיפה סמוך לטבילתה, כמו שיטתינו דלעיל. ופסק הלכה כמסקנא הן דברי רבי יוחנן, אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול למוצ"ש, ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, היינו חופפת בערב שבת וטובלת בליל מוצאי שבת. והא דלא איפשר דברי רבי יוחנן, רישא וסיפא דלא מיפרשא כולי האי (כאתקפתא) [באתקפתא] דהילכתא השנויה בתר לישנא. כך מצאתי בהדיא בהילכות דרב אלפס, (דהגרסא) [דה' גר'] התם והלכתא אשה חופפת בלילה וטובלת בלילה, קשיא הילכתא אהילכתא, דדרש מרימר הלכתא אשה חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שבת, לא קשיא, הא דלא איפשר הא שאיפשר. והיינו בהדיא פירכא ופירוקא כר"ת, דחופפת וטובלת בלילה לא אתא אלא לאפוקי דלא תחוף בערב שבת ותטבול למוצאי שבת, ועל זה תירץ הא דאיפשר הא דלא איפשר. מה שכתב בהלכות גדולות שהבאתי למעלה ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה הא בעינן סמוך לחפיפה טבילה, [ואי] ודאי איתרמא טבילה בבי שימשי דלא איפשר למיסרק משום אתורי שער חייפא ביממא דערב שבת וטבלה בלילה, משמע קצת כפירוש רש"י. ומיהו י"ל דלא להכי נחתו אלא לפירוש בעלמא. וכר"ת מ"כ קיימא לן, כי כן פירש רב אלפס, וכן מוכיחים הה"ג.
<h2>דף סח.</h2>
וביום שפוסקת בו צריכה לבדוק עצמה סמוך לשקיעת החמה, כדי להתחיל ספירתה בתחילת הלילה בטהרה, כדאמר' בכולה מכילתין הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה. ובתחילת ספירתה צריכה ללבוש לבנים ולהציע סדינין לבנים.
<h2>דף סח:</h2>
לאחר תקנת רבי זירא (ס"ו.), נשים שלנו הרי הן כזבות לכל דבריהן אפילו בימי נדותן. ועוד דאינן יודעות מתי פתח נדותן, הילכך הוויין ספק לכל דבריהן אפילו בימי (זיבות) [נדות] דאוריתא, כדאמר בפרק בתרא דנידה (ס"ז:) מכדי הני נשי דידן ספק זבות שוינהו רבנן וכו'. ולכך כשפוסקות צריכות לשמור ז' נקיים, ואפילו כחרדל ובפחות מיכן. וצריכה להיזהר שלא תימנה יום שפוסקת בו, ואע"ג דרמי בר חמא אסיק אנן נמי ניספריה בפרק בנות כותים (ל"ג.) משום מקצת היום ככולו, וקיימא לן מקצת היום ככולו לענין [כמה] דברים, (ו)לגבי ספירת ז' דזבה לא קיימא לן הכי, שהרי אין כח לרמי בר חמא לחלוק על הבריתא. ועוד דמסקינן בפרק בתרא דנידה (ס"ט.) דרב ככותאי אמרה לשמעתיה. ומאחר שהנשים שלנו נזקקות לספירת ז' נקיים כזבה, צריכות בדיקות בכל יום ויום, דאע"ג דהלכה כרבי אליעזר דאמר (ס"ח:) הרי הן בחזקת טהרה, מסברא לכתחלה היה מצריך בדיקה בכל יום, דהכי משמע לישנא (אשאר) [ושאר] הימים לא בדקו, משמע דיעבד. ורבים טועים בבדיקה זאת, ומקילים להרגיל נשותיהם שלא להכניס העד בפנים, וטעות הוא בידם, כי מאחר ששנינו בדיקה גבי זבה, היינו הכנסת העד בפנים, ובלא הכנסה אינה נקראת בדיקה אלא קינוח, כדאמר (י"ב.) ווסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה. וכדגרסינן בפ"ק (ה'.) מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחורין ולסדקין, אלמא דבדיקה כתיקנה הכי הויא. וסברא יש בדבר, מאחר ששנינו (מ"א:) כל הנשים מטמאות בפנים כבחוץ, צריכה ודאי להכניס העד בפנים הרבה. ותמיהני היאך יוצאות ידי חובתן לפי המתניתא (שם) דאמרה עד מקום שהשמש דש הוי בית החיצון. אך לא נתנה תורה למלאכי השרת, והמחמיר תבא עליו ברכה.
